<h1>רבינו ירוחם נ"ה ח"ה</h1>
<h2>דף ה:</h2>
חמץ אסו' להטמינו כדי שימצא בביתו בפסח ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא בין בביתו בין בגבולים פי' כגון בורות שיחי' ומערות או בשדה או בעיר אחרת ברשותו הכל ענין אחד לגבי איסור חמץ. וכן מותר לקבל פקדון חמץ של הקדש וחמץ מן הגוי ואין הפרש בין גוי שכבוש תחת יד ישראל כגון גר תושב ובין מי שאינו כבוש ובין שרוי עמו בחצר ובין אינו שרוי זולתי שיש בפקדון הפרש כל היכא שהנפקד חייב באחריותו עובר עליו שהרי הוא כשלו ואם לא קבל עליו אחריות מותר ומותר לאחר הפסח כך פשוט בפסחים יש מי שפסק דוקא שומר שכר שחיי' בגניבה ואבידה אז הרי הוא כשלו אבל שומר חנם שאינו חייב אלא בפשיעה אין זה נקר' חייב באחריותו ושרי וכן כתב הריב"ג. ובה"ג כת' דה"ה שומר חנם ואינו מותר אלא (לפי) [למי] שאינו חייב באחריותו כלל אפילו בפשיעה כגון שהתנה וכן נראה עקר. ועוד פשוט אם חמצו של ישראל מופקד בידי גוים עובר הישראל והרמב"ם כתב גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם נאבד או נגנב חייב לשלם שכופהו ואונסו לשלם אף על פי שלא קבל עליו אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי הוא כמו שלו מפני שהאנס מחייבו באחריותו. יש מהגאונים שכתבו שישראל שהפקיד חמצו אצל הגוי או אצל ישראל חברו וקבל עליו הנפקד אחריות שאין המפקיד חייב לבערו כיון שעל הנפקד באחריות ואף על פי שהוא שלו כיון שאינו ברשותו ורוב הפוסקים הסכימו שחייב המפקיד כמו כן לבערו כי מ"מ עקר הממון של בעלים הוא דכיון שהשאי' לו מקום הנפקד בביתו לשמו' ממונו ביתו קרינא ביה וכן כתב הר' יונה.
<h2>דף ו.</h2>
גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער זה פשוט בפסחים ויש להביא ראיה מזה למה שכתבתי למטה [ה' ע"ב] כי אפי' שומר חנם עובר כי סתם פקדון שומר חנם הוא. ועוד פשוט ייחד לו בית אין זקוק לבע' ופרש"י דוקא שלא קבל עליו אחריות דאם קבל עליו אחריות אפילו ייחד לו בית זקו' לבערו הנפקד והקשו עליו התו' ופי' ר"ת דמיירי אפי' שקבל עליו אחריות הנפקד דמאחר שייחד לו בית ה"ל כמו קבל אחריות על חמצו של גוי בבית גוי כי אותו מקום שייחד לו הרי הוא כמו ביתו של גוי ולא קרינן ביה מצוי בביתך וכן כתב הראב"ד ובעל העיטו'. חמצו של גוי בבית ישראל בפסח ולא קבל עליו אחריות עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש כלומר חמץ של הקדש ברשותו אינו צריך לעשות לו מחיצה י' טפחים שהכל פורשי' מההקדש כל השנה בשביל המעילה שיש בו זה פשוט בפסחים.
המוצא חמץ בביתו ביום טוב שאסור לטלטלו כופה עליו הכלי זה פשוט בפסחים.
<h2>דף ז.</h2>
היה יושב ביום טוב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו מבטלה בלבו קודם שתחמיץ אבל אחר שהחמיצה אינו יכול לבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא וחייב לבערו מיד כשיחזור לביתו זה פשוט בפסחים.
ובמקום העשוי להתכבד הולכין אחר אחרון וכדאמרינן בפסחים פת שעפשה שמצאה בתיבה ואין ידוע אם חמץ אם מצה אם רבו ימי מצה אמרי' בכל יום שם בתיבה פת חמה ועפשה יותר אע"ג דעפושה גדול לא אמרינן מחמץ היה אלא ממצה מאחר שרבו ימי מצה ואם הוא מקום העשוי להתכבד ונוטלין לעולם הפת הראשון כדי שלא יתעפש שם הולכין אחר אחרון שנשתמש בו אם מצה מצה אם חמץ חמץ ואע"ג דנשתמש בו מצה יותר מחמץ.
<h2>דף יב:</h2>
בשעת ביעורו שהוא לפירוש רבינו תם בשעה ששית ולפירו' רש"י בשעה חמישית השבתתו וביעורו בכל דבר ומכאן ואילך מחלקת בפסחים רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפ' וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים וקצת מהפוסקי' פסקו כרבי יהודה וכן כתבו רש"י והרב אלברצלוני וכן כת' בס"ה והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב רי"ף והרמב"ם ובעל העטור וה"ר יונה ז"ל. חמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה כך פשוט בפסחים [כ"א ע"ב].
<h2>דף כא:</h2>
חרכו קודם זמן איסורו פי' בענין שנפסל מליאכל לכלב מותר בהנאה אחר זמנו זה פשוט בפסחים. יש מי שכתב דה"ה שמותר באכילה והרוב הסכימו שאסור באכילה וכן כתב הר"י אלברצלוני דדוק' בהנאה מותר אבל לא באכילה אף על גב דבטלה דעתו אצל כל אדם כיון דהוא קא אכיל ליה פי' אבל חרכו אחר זמנו אסור בהנאה מאחר שחל עליו איסור חמץ צריך שריפה לגמרי. ואלמורי שקורין שמו מוריאס בלשון חכמים ומשימין בו לחם חרוך יש מי שכתב שמותר לאחר הפסח חדא דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וזה על ידי תערובת מותר באכילה ועוד שכבר אמרנו חרכו קודם זמנו מותר אחר זמנו ורוב הפוסקים אסרוהו דלא שרי תערובת אלא כשנתערב שלא בכונה אבל לערובי בידים ולהשהותו לא ועוד שמא לא חרכו בטוב דאינו מעלה בדעתו בשעת עשייה שיעבור עליו הפסח ועוד דלאו אורח ארעא למיכל פת חרוך אבל פת מוריאס דרכו לאכול ואסו' וכן נראה עקר.
<h2>דף כז.</h2>
אם אפה פת בחמץ בפסח או הסיק בו תנור או הסיק בו כוסות וצלוחיות וקערות אם אפה בגחלי' שלו פת דינו כתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ובדיני כלאי הכרם וערלה תמצאנו [נכ"א ח"ב]. וכן כתב הר' יונה ועוד כתב זולתי שיש הפרש ביניהם אם אפה הפת בגחלים כי בערלה וכלאי' שאפרם מותר אם היו הגחלים עוממות דינם כאפר והפת מותר כאשר כתבתי שם ובחמץ בפסח אפי' עוממות הפת אסורה בחמץ בפסח דקי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוי בכלל הנקברים שאפרם אסור וכ"ש גחלים עוממות.
<h2>דף כז:</h2>
בשעת ביעורו שהוא לפירוש רבינו תם בשעה ששית ולפירו' רש"י בשעה חמישית השבתתו וביעורו בכל דבר ומכאן ואילך מחלקת בפסחים רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפ' וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים וקצת מהפוסקי' פסקו כרבי יהודה וכן כתבו רש"י והרב אלברצלוני וכן כת' בס"ה והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב רי"ף והרמב"ם ובעל העטור וה"ר יונה ז"ל. חמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה כך פשוט בפסחים [כ"א ע"ב].
<h2>דף כח.</h2>
חמץ שעבר עליו הפסח אם הוא של גוי מותר אפי' באכילה למי שאוכל פת של גוים ומן הדין אפילו של ישראל מותר אלא קנסינן ליה שיהא אסור בהנאה מאחר שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא אבל לא על ידי תערובת כאשר אכתוב [לקמן ל' ע"א] בתערובת חמץ כך פשוט בפסחים. ולפי זה חמץ שמצא ישראל בביתו אחר הפסח הוא מותר מן הדין דכיון דבטלו לא עבר עליו וליכא למקנסיה וכן כתבו בתוספות אבל בירושלמי נחלקו בזה דגרסינן בירושלמי [ה"ב] המפקיר חמצו בי"ד לאחר הפסח רבי יוחנן אמר אסור דחיישינן להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו וריש לקיש אמר מותר דלא חייש וקיימא לן כרבי יוחנן ונכון להחמיר. נכרי שהביא דורון לישראל חמץ במוצאי הפסח סמוך לערב ומניחו בביתו צריך שיאמר הישראל שלא יקנה לו רשותו שאינו רוצה כך כתבו התוספות. ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה. ורשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתי' שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח וכתב בה"ג ובלבד שלא יערים. הנה כתבתי לך הזמנים שהחמץ מותר או אסור בהם והם חמשה זמנים. הא' ביום י"ד עד שעה רביעית. הב' מרביעית ועד ששית. הג' מששית ולמעלה עד הלילה. הד' תוך הפסח. הה' לאחר הפסח. ואלו דיניהן הא' עד שעה רביעית ורביעית בכלל ביום י"ד מותר באכילה כדאמרינן אוכלין כל ד' כמו שכתבתי בח"א. הב' מד' ועד ו' מותר בהנאה כל שעה חמישית ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות כמו שכתבתי בח"א ואסור באכילה מדרבנן. הג' מו' ולמעלה כבר כתבתי למעלה בזה החלק מחלקת פרש"י ור"ת בשעה ו' והעקר כי כל שעה ו' אסור בהנאה מדרבנן ומו' ולמעלה עד הלילה כתבתי לך גם כן מה שנחלקו בו הפסקנים והעיקר כי אסור בהנאה עד הלילה. הד' החמץ בפסח אסור בהנאה מדאוריתא. הה' אחר הפסח של גוי מותר אפילו באכילה אם עבר עליו הפסח ושל ישראל אסור אפילו בהנאה משום קנס ודוקא בעיניה אבל על ידי תערובת מותר כאשר אכתוב לך.
<h2>דף כח:</h2>
עבר זמנו אסור בהנאה כך פשוט בפסחים כמו שכתבתי למעלה ופי' רש"י מתחלת ו' שעות ולמעלה ופי' ר"ת מסוף ו'. יש מהפוסקין שפסקו כמו שכתבתי שאם עבר זמנן אסור בהנאה כמו בפסח עצמו דהלכה כרבי יהודה וכן נראה דעת רי"ף וכן כתב הרמב"ם שלוקה עליו משש שעות ולמעלה וכן כתב הריב"ג וסברתם דאין הלכה כרבי שמעון דאינו עובר בלאו כלומר אלא דוקא אחר זמנו כלומר אחר הפסח כאשר אכתוב אבל לפני זמנו כלומר חצי יום ארבעה עשר עד הלילה קיימא לן כסתם מתניתין דאסור בהנאה ויש מהגדולים שפסקו כרבי שמעון אף בלפני זמנו וכן פסק הראב"ד ומכל מקום אפילו לרבי שמעון לכתחלה אין לשהותו משש שעות ולמעלה משום תשביתו שאור וגומר ומשום לא תשחט על חמץ וכן פסק בעל העטור זולתי שכתב דלרבי שמעון אסור בהנאה עד הלילה מדרבנן ובעל המאור גם כן פסק כרבי שמעון וכתב דמן התור' מות' באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו וראשון נראה עקר דהלכה כרבי יהודה עד כאן.
<h2>דף ל.</h2>
הב' כל חמץ שנתערב בתוך הפסח בין שנתערב במינו בין שלא במינו אסור ואוסר בכל שהוא כך פשוט בפסחים ולפי מה שכתב רי"ף בסוף מסכת עבודה זרה תערובת חמץ אסור בהנאה והראב"ד כתב מנין לו שאסור בהנאה ורש"י כתב שמותר בהנאה יבש ביבש כאשר אכתוב והתוספות כתבו שלח בלח אסור בהנאה וכל זה שכתבתי מיירי לח בלח אבל יבש ביבש נחלקו בו הפוסקים רש"י כתב בסוף עבודה זרה [ע"ד ע"א] במשנת אלו אוסרים ואיסורן בכל שהן וכו' וכתב רש"י חמץ בפסח הואיל ואין דרכו לימנות בטל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו והקשו עליו ממה שכתב משליך אחד מהן כי כל מקום שהאיסור בטל בהתר אין להשליך אחד מהן כי הכל מותר כאשר כתבתי בדיני תערובת וכן כתבו בתוספות וגם הקשו עליו במ"ש שאסור באכילה ומותר בהנאה כי חמץ בפסח בכל מקום שאסו' באכילה גם בהנאה אסור ורי"ף כתב שם מעבודה זרה על ההיא דהרי אלו וכו' למעוטי מאי ובודאי מיירי יבש ביבש וכתב רי"ף וליתיה להאי כללא דהא קיימא לן דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ואפילו בהנאה ותמה עליו הראב"ד כמו שכתבתי וגם בתוספות הקשו עליו כי הא דאמרינן אוסר בכל שהוא דוקא לח בלח וכן עקר שאם נתערב חמץ בפסח לח בלח דבשא' איסורי' היה בנותן טעם משום דלא בדילי אינשי מיניה אוסר במשהו וכשם ששאר איסורי הנאה אם נתנו טעם בהתר נאסר אפילו בהנאה דטעם כעקר בין לאכילה בין להנאה כמו כן חמץ בפסח שאוסר בכל שהוא אוסר אפילו בהנאה וזהו לח בלח אבל יבש ביבש כמו שבשאר איסורין בטל ברוב חד בתרי כמו כן חמץ בפסח פיר' ומותר אפילו באכילה זולתי אם הוא דבר שבמנין כגון ככרות של בעל הבית אוסר תערובתו אפילו בהנאה כי יבש ביבש אין חלוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין וכשאינו בטל אוסר אפילו בהנאה כדין שאר איסורי הנאה כי חמץ בפסח אסור בהנאה וכשביטל מותר אפילו באכילה וכן מוכח בסוגיא התם בסוף ע"ז וכן הסכימו בתו' והרשב"א כתב כרי"ף כי בחמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא אין הפרש בין בלול ליבש ביבש דלא אמרינן ביה יבש ביבש חד בתרי בטל ובדיני תערובות [נט"ו ח"ה] כתבתיו.
הג' חמץ שעבר עליו (העסה) [הפסח] שנתערב בין במינו בין שלא במינו מותר דכי קנסי[נ]ן על חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דוקא בעין אבל נתערב לא כלומר אפילו שהיה בעין ונתערב אחר הפסח מותר באכילה כך פשוט בפסחים וכתבו בשם הרבי יונה דאפילו אם ערבו במזיד מותר ותימה הוא וכי גרע משאר איסורין שאם בטלן במזיד אסור כלומר (שעכבו) [שערבו] במזיד דלא התיר רבא אלא כשנתערב מאליו.
וחמץ שאיסורו בכל שהוא יש מי שכתב שאם נתן טעם לפגם אסור דלא אמרינן נותן טעם לפגם מותר בדבר שאיסורו במשהו ויש מי שכתב דלא שנא וכתבתיו בדיני תערובות [נט"ו ח"ה] ומה שאמרו דשיעורו במשהו דוקא בדבר איסורא אבל בספק איסורא אזלינן בתר רוב' ואמרינן כל דפריש מרובא פרי'.
ועתה אכתוב לך דין תערובת חמץ והן שלשה חלוקין. האח' אם נתערב קודם הפסח. הב' אם נתערב בתוך הפסח. הג' אם נתערב אחר הפסח ועבר עליו כב' הפסח ואלו דיניהם הא' כל חמץ שנתערב קודם הפסח אפילו שנתערב ביום י"ד מו' שעות ולמעלה כיון שאין הכרת באותו זמן הרי הוא כשאר איסורין של תורה ובטל בס' ומותר באכילה אפילו בפסח מאח' שנתבטל קודם הפסח ודוקא שלא ערבו במזיד אבל ערבו במזיד כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמורי שכתבתי למעלה [פסחים כ"א ע"ב] אסו' אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח כך כתבו בתוספות אבל בענין אחר מותר אפילו בפסח ועל זה סומכים לאכול מרקחות שנעשו קודם הפסח ובשר מליח בפסח שנמלחה קודם הפסח בכלי החמץ ומליח כרותח וכן גבינה מלוחה ודגים מלוחים. אבל אם נמלחו בפסח בכלי החמץ או אלו הדגי' ששורין הגוים במים בכלים שלהם בפסח אסורים מטעם חמץ שנתערב בפסח שבין שנתערב במינו ובין שלא במינו במשהו אסור כאשר אכתוב והגאונים היו מחמירים שלא לאכל מרקחות וגבינה ודגים זולתי אם נעשו קודם פסח בכשרות לענין חמץ וכן היה נוהג הרשב"א והר"י היה מתיר כחכמי צרפת ועכ"ז היה נוהג בו איסור במקום שנוהגים בו איסור וכתב ששמן ודבש מותר דאם לא כן הוה ליה גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה גבינה לחה בפסח שנעשת בכלים של כל השנה ולא נמלחה בהן כתב רבינו אב"ן שמותרת כי עשיית הגבינה אינה על ידי חמין ואינו מפליט.
אם נמצאת חטה בתרנגולת צלויה או במצה מו' שעות ולמעלה עד ליל ט"ו אינו צריך אלא נטילה באותו מקום שנמצאת כך דקדקו בתוספות מההיא שכתבתי למעלה דאם נתערב חמץ קודם הפסח אפילו ביום י"ד וכו' עד הלילה שבטל שם.
<h2>דף ל:</h2>
סכין שחתכו בו בפסח ואחר כך חתכו בו בצל אחר שגררו ממנו כל הבצק מותר הבצל דסכין לא בלע מן החמץ בצונן ולא דמי לסכין של איסור שחתכו בו בצל או צנון או שומים שאסרו בעל התרומה כמו קורט של חלתי' כמו שכתבתי במקומו [ני"ז ח"ח] אפי' אינו בן יומו דהתם אגב חורפייהו דבצלים מחליא ליה לסכינא והוי נותן טעם לשבח כך כתבו המפרשי' ע"כ.
<h2>דף לא:</h2>
נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וה"ה באכילה ודוקא שהרהינו אצלו ואמר ליה מעכשיו כלומר שאמר לו ישראל לגוי קנה מעכשיו אם לא אפרע עד זמן פלו' ובא הזמן ולא פרעו ונמצא שלמפרע היה של גוי אבל אם לא אמ' קנה מעכשיו אפי' אמר אם לא אפרע עד זמן פלוני יהא שלך קם ליה ברשותיה דישראל דלא קני ליה גוי וכן נמי אפילו אמר קנה מעכשיו אם לא קבע לו זמן כלומר [כ]שהרהינו אצלו לא קני ליה גוי ואסור כך פשוט בפסחים. והרמב"ם כתב והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח וכן כתב רבינו אפרים אבל לאחר הפסח אסור דהא גוי לא קני קנין גמור עד לאחר הפסח אפילו אמר לו קנה מעכשיו וכן בתוספתא [פ"ב ה"ה] ובעלי התוספ' כתבו שמאחר שאמר קנה מעכשיו אפילו קבע לו זמן אחר הפסח מות' דאם קבע לו זמן קודם הפסח אין צריך לומר לו קנה מעכשיו דאין דין אסמכתא לגוי וכן כתבו הראב"ד ובעל העטור. ועוד פשוט וישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה ודוקא שהרהינו אצלו ואמר ליה מעכשיו דישראל מגוי לא קני משכון הילכך אפילו הרהינו אצלו אם לא אמר מעכשיו שרי פי' ומיירי נמי שאין אחריות המשכון שבידו על ישראל שאם היה האחריות עליו אפילו לא היה משכון עובר עליו ואסור אחר הפסח בהנאה כמו שכתבתי למעלה.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין המורסן לתרנגולים אבל חולטין כך פשוט בפסחים אע"פ שחלוט אינו בא לידי חמוץ כשחולטין על הקמח לא שמענו בב' ישיבות שהתירו זה זולתי לחולה על פי בקיאים ולחיה כך כתב רבינו שרירא גאון ורבינו האיי ז"ל. מצה חלוטה ברותחין מצה היא אבל רבנן קמאי אמרי לא ידעינן היכי היא וכמה חולין טרחו להתיר להם מי שעורין בחליטה ולא התירו הגאונים אלא לחולה שהוקשה עליו חליו על פי רופאים ע"כ וכן כתב רי"ף דאין אנו בקיאין בחליטה בזמן הזה וכן כתב הרמב"ם. מעשה היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווז בפסח ואסר אבא מארי האווז מפני שיש בעורו נקבי נקבי פרצי פרצי ואמרינן בחולין [קי"ב ע"א] ואי אית ביה פילי אסור כך כתב אבי העזרי. האפוי שבשלו אחר שאפאו אינו בא לידי חמוץ אבל אם בשלו בלא אפיי' מחמיץ וחלוט אינו בא לידי חמוץ וכב' כתבתי למעלה שאין לחלוט בזמן הזה כך פשוט בפסחים. קמח שנפל עליו דלף של מים אפילו כל היום כלו אינו בא לידי חמוץ והוא שממהר טפה אחר טפה פי' והוא שיאפנו מיד אחר שתפסוק הטפה כך פשוט בפסחים וכתב אבי העזרי ואם ספק אם דלף טורד אם לאו ספק דאוריתא לחומרא. האשה לא תשרה המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש פירוש [אע"פ] שמי הזיעה טופחין על בשרה כי לאחר שנשטפה בחמין או בצונן ודאי אסור מפני המים שצריך להעבי' כל הסובין ממנה קודם שתשתטף במים זה פשוט בפסחים וכתב הר' יונה דהאידנא שאין הנשי' בקיאות בזה יש למונען מלתת מורסן על בשרן אפי' יבש. לא ילעוס אדם חטין בפסח ויתן ע"ג מכתו משום שהן מחמיצות כך פשוט בפסחים וכתבו מפני שהרוק מחמיץ. ונראה שהדם אינו מחמיץ. שק מלא קמח שהיה נתון אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה זיעת הבתים ודאי מתלחלח כמו הרוק וירקד הקמח והשאר מותר כך כתב הר' אליעזר מגרמישא בספר הרוקח ולמטה אכתוב אחר דין זה סברת הרא"ש שחולק עליו. שק מלא קמח וישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואת תרנגולים אמרינ' במנחות [ס"ט ע"א] שעורין שנמצאין בגללי בהמה וכו' אי למנחות הקריבהו נא לפחת' ואינו אוסרו משום חמוץ מי' ירקדו הבצק לחוץ והשאר מותר כך כתב הרבי אליעזר מגרמישא בחבור הנקרא ספר הרוקח וכתב הרא"ש כי קולא גדולה היא אם זיעת הבתים מחמצתה אך ירקד הקמח והשאר מותר כי חמץ במשהו בתוך הפסח ושמא יעבור חמץ כל שהוא עם הקמח וראיתי מורי' הלכה למעשה שאוחז בידו כל מקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח שבשק והוא עדיף טפי ע"כ. ובודאי מי רגלים מחמיצין. (ויתקא) [ותיקא] והוא קמח אם הוא במים נמלח אסור ואם הוא במי פירו' כגון בשמן ומלח מות' פירוש ואע"ג דאיכא מ"ד דמלח מחמי' כמו שכתבתי בח"ג מאחר שהוא במי פירות אין מחמיצין כך פשוט בפסחים. ובח"ג כתבתי מחלקת הפוסקים אם מי פירות מחמיצין עם מים אם לאו. לא לימחי קדרה בקימחא דאבישונא פירוש שתיתא דשובלי רטיבת' דילמא לא בשי' שפיר ואתי לידי חמוץ פירוש טורפין קמח של קלי עם מים ונותנין אותו בתבשיל ומעבהו כך פשוט בפסחים. ועוד פשוט מותר לחרוך שבלין ואע"פ שיוצא משם מי' מזה ונבלע בזה מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין. נשים שמשימות קמח להתיבש בתנור לעשות תבשיל לתינוקות אסור לעשו' בפסח דילמא לא בשיל שפיר כך דקדקו בתוס' מההיא דלעיל דלא לימחי וכו'.
<h2>דף מ.</h2>
אין לותתין השעורים פי' במים כמו שעושים לפעמי' מחטים קודם טחינה כדי שיהא הקמח יותר לבן ואם לתת אם נתבקעו אסורות ואם לאו מותרות ולאו דוקא נתבקעו ממש אלא כל שאלו מניחן על פי הביב והם מתבקעות פירוש ביב שאופ' עליו החלו' ועקר הגירסא היא האבוב והוא כלי מנוקב שמיבשי' עליו קליות וחבירו במנחות ויש גורסינן ע"פ החבית ומי שמדקדק במצות שהוא בעל נפש לא ילתות אפילו בחיטי (דשרינן) [דשרירן] כך פשוט בפסחים וכתב השר מקוצי דדוק' בשעורי' יש חלוק בין נתבקעו ללא נתבקעו אבל בחיטין אפי' לא נתבקעו אסור כדאמרי' בגמר' דאגב צירא שליט בהו מיא וכתב רי"ף ואזלינן לחומר' כמר עוקבא דלא בעי נתבקעו ממש כמו שכתבתי משום דהוי ספק דאוריתא ודוקא למיכלינהו אבל אם נמצאו בתבשיל לא כאשר אכתו' למטה ועוד כתב דהאידנא שדרו ממתיבתא דאין לנו ללתות כלל דאין אנו בקיאי' בלתיתה. שעורי' שנמצאו בתבשיל ב' או שלשה גרגירין אין לאסור התבשיל זולתי אם נתבקעו ממש כשמואל דחמץ במשהו דרבנן וספק דרבנן לקולא כי דוקא לאכל אותן שעורין אמרי' לא נתבקעו ממש כמו שכתבתי למעלה אבל לענין תערוב' לא כך כתב רי"ף בההיא דאין לותתין שכתבתי למעלה ולפי מה שכתבתי למעלה בשם השר מקוצי אסור אפילו לא נתבקעו. חטה או שעורה שנמצאת בעיסה או במצה אפויה כתב הרא"ש דאם לא נתבקעה שמותרת מכל שכן דההיא שכתבתי למעלה וכתב דנראה לו דאפילו נתבקעו דנתבקעו לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ וחט' זו בתוך הקמח היתה ודב' ידוע שהחטה שהיא קשה אינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה ולא חיישינן שמא היתה במים, שרגילין לשמור המים יפה וראיתי קצת גדולים שאסרו אותה מצה ויש שאסרו כל המצות הנאפות בתנור ולא נהיר' לי דאפילו הית' חטה חמץ למה תאסר כל המצה דהא דאמרינן חמץ במשהו דוקא בבישולם שמתפשט החמץ בכל הקדרה וכי היכי דשאר איסורים אוסרין בנתינת טעם חמץ אוסר בכל שהוא וכי כזית חלב שנמצאת בקדרה לא יפעפע בכלי אלא כדי נטילה או כדי קליפה דאפייה לא הוי כבישול להתפשט האיסור בכלי וכל שכן חטה א' שאין כח בפליטתה להתפשט בכל המצה וכן כתב ר' אליעזר ממיץ עכ"ל הרא"ש. חטה שנמצאת על בשר מליח או צלי או בתוך מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ואם ביו' טוב אחרון של פסח הוא מותר להשהותו עד אחר הפסח שהרי הוא ספק יום טוב ספק חול וכן הוא בתשובות כך כתב הר' אליעזר ממיץ. כתוב בספר הרוקח חטה נמצאת בתרנגולת מלוח' ונמלחו עמה תרנגולות אחרות ושאלוני ולא (אסרו) [אסרתי] כי אם אותה שנמצאת עליה החטה כי נתרככה וחמץ במשהו וה"ה אם צלו תרנגולות הרבה בשפוד א' ונמצאת חטה בא' מהן אותה אסור' והשא' מותרו' ע"כ וכתב הרא"ש ואין דבריו נראים במה שאסר כל התרנגולת מלוחה שנמצאת בה חטה אלא כאשר כתב רבי אליעזר ממיץ שנוטל מקום פעפועו אבל בתרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה בזה נראין דבריו שכולה אסורה לפי שכשמהפכין השפו' מתפשט הטעם בכל התרנגולת ואם היה בא מעשה לידי הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד נוגעות זו בזו כי על ידי הפוך השפו' מתפשט מזו לזו וכי היכי דבשאר איסורים אם היה באיסור כדי ליתן בכלן היינו אוסרין כלם הוא הדין נמי חמץ במשהו וכ"ע מודו שאם נמצאת חטה בתרנגולת קודם מליחה די בשטיפה וכתב הרשב"א שאחר מליחה די בקליפה בשם הרב אליעזר ממיץ ועוד כתב שאם נמצאת בכלי שהדיחוה אמרינן כאן נמצאת וכאן היתה כמו במומין ולא אמרינן שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה.
בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כך פשוט בפסחים ופרש"י שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם קרני חגבים ולא הכסיפו פניו ויש שתמהו עליו שקולא גדולה היא זו להתיר בצק שלשו גוי שלא בפנינו דשמא לש (בחמין) [בחמוץ] ומפרשים בצקות של גוים שלשן הגוי בפנינו (ועוד) דעיסה שלשה גוי אפילו בפני ישראל אין יוצאין בה ליל ראשון כמו שכתבתי בח"ג ולפי זה היה לו לומר קמח של גוים שלשו בפנינו ותפשו עקר פרש"י ומ"מ אם לקח מן הגוי קמח ולשו אין צריך לאכל מצה באחרונה כך נראה מזה וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף מ:</h2>
חטים שנפלו עליהם מים כגון שטבעה ספינה בנהר סמו' לפסח אסור למכרם לגוי שמא ימכרם לישראל ויאכלם בפסח אלא מוכרם לישראל מדה במדה כדי שיאכלם קודם הפסח כך פשו' בפסחים ואם תאמר הרי לא נתבקעו כמו שכתבתי למעלה בודאי בלתיתא דמתעס' בהו בידים לא אתי לידי חמוץ עד שיתבקעו הכא ניחי כך כתב רבינו אפרים. אסור למלול הקדרות בפסח פירוש שנותנים בתבשיל קמח וחומץ בין שיתן החומץ תחלה ואחר כך הקמח בין בהפך אבל בחסיסי מותר כך פשוט בפסחים. פירוש חסיסי מצה אפוייה שטוחנים ומבשלין אותה במים ומוללין בה הקדרה ובעל הערוך פירש חסיסי קמח עדשים שאינו בא לידי חמוץ ולא חיישינן דילמא אתי לאיחלופי בשאר קמח.
אין נותנים קמח לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ולתוך החרסת ישרף מיד כך פשוט בפסחים פירוש וכל זה מיירי שיש בו מים דאי לאו מי פירות נינהו פירוש לפי שיש בחרסת חומץ וממהר להחמיץ ופירוש בצונן כי בתבשיל לא כל כך.
<h2>דף מב.</h2>
כל דבר שיש בו מין דגן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתוס המצרי וקולן של סופרים וזומא של צבעים ועמילן של טבחים כל אלו עוברים בפסח כך פשוט בפסחים ופרש"י שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אם יקיימנו בפסח ורבינו תם פירש דאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ויש מי שכתב לפי פר"ת שמותר לקיימן בפסח ויש מי שכתב דאף על גב דאינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא אסור לקיימן.
שכר של שעורים ושל חטין שעושין בכמ' מקומו' כתב ר"ת דאסו' להשהותן בפסח דדוקא בשכר המדי מותר לשהותו דעקרו מתמרים או מדבר אחר ולא היו נותנים בו רק מעט שעורים להחמיצו ועוד כי יש כזית בכדי אכילת פרס ויותר בדבר העשוי משעורים ובזו מודו רבנן כדמשמע בגמרא וכמו שכתבתי למעלה [לקמן מ"ג ע"א].
<h2>דף מב:</h2>
פירוש שכר המדי וחומץ האדומי מיירי שיש בו מים וכן בירושלמי ואף על גב דכתב רי"ף דמי פירות עם מים אין מחמיצין כמו שכתבתי בח"ג [לעיל ל"ה ע"א] דוקא ללישת העיסה דיכול לשמר' מחמוץ כמו שאר עיסה אבל בכה"ג שנותנים שעורים בשכר בחומץ לשהותם בתוכו מחמיץ. עוד מפרש בגמרא כותח הבבלי משום קמוניא דאית ביה חומץ האדומי דרמו ביה שערי זיתוס המצרי פי' שיש בו שליש שעורים וזומא של צבעי' מיא דחיזרא ועמילן של טבחים פי' תבואה שלא הביאה שליש שמניחין אותה על פי הקדר' ושואב' הזוהמא וקולן של סופרים פיר' שמדביקין בהן הנייר וזהו כשהו' בעין אבל מאחר שהוא מדובק בניי' וכן באלו שמכסי' הספרי' מותר לקיימן בפסח דאינו ראוי אפילו לאכילת כלב וכן כתבו בתוספות וכן כתב הרמב"ם ולמטה אכתבנו בדין בגדים וכו'.
<h2>דף מג.</h2>
ולענין אכילה כתב רי"ף אף על גב דאמור רבנן דאינו ענוש כרת אלא על חמץ דגן גמור ועל עירובו בלא כלום ואם אכלו אינו לוקה הא איסורא איכא וכי אמור רבנן דלא לקי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכיוצא בו אבל כשיש כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב ע"כ. נראה מדברי רי"ף דהלכה כחכמים דאמרי ועל עירובו בלא כלום ואף על גב שהוא דלא כסתם מתניתין דאמר הרי אלו באזהרה.
<h2>דף מה.</h2>
בצק שבסדיקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער אפי' במקום העשוי לחזק פחות מכזית בטל במיעוטו כשעשוי לחזק דאם אינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער כך פשוט בפסחים וכן פסק רי"ף. וישראל קדושין הם ונהגו לגרר ולבער כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו נמצא בכותלי הבית וע"י כן אין אנו צריכין להא דאמרי' בגמרא הא במקום לישה ולא בחלוק המפרשי'.
<h2>דף מה:</h2>
ועוד דייקו בתו' מהא דאמרי' טח פניה בטיט בטלה וכו' מכאן יש לו ליזהר בעריבה שיש לה בצק בכמה מקומות אע"פ שאין כזית במקום אחד או טח פניה או נותנה לגוי במתנה גמורה. כתב רבי' אב"ן בחבורו מה שנהגו לגרר הכותלי' והכסאות שהגיע בהן חמץ קודם הפסח סומכי' על הירושלמי [עיין רא"ש סי' ב'] והא דאמרי' בבי' שאור שיחדה לישיבה בטלה מוקי לה בכיפ' מיאוס ע"כ. ועוד פשוט בגמרא ב' חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואי' כל שאלו ינטל החוט ונתלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חיי' לבער ודוק' בעריב' אבל בבית חייב לבער זמנין דמכנשי ונפלי אהדדי ובעיא בגמרא ולא איפשיטא אם אלו הב' חצאי זיתים היו בבית ועליה או בבית ואכסדרה או בב' בתים זו לפנים מזו וכתב בעל העיטור מבטלן ואין צריך לבער דכיון דבטלן הוי דרבנן ואזלינן לקולא ואבי העזרי כתב דאזלינן לחומרא וראשון נראה עקר וכן כתב הרא"ש. והרמב"ם כתב הואיל ואלו חצאי זיתים דבוקים בכותלי' או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער אלא מבטל בלבו ודיו פי' ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט. ערבת עבדנין שנתן לתוכה קמח תוך ג' ימים קודם הפסח חייב לבער לאחר ג' ימים אינו חייב לבער ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת קוד' הפסח אין צרי' לבער כך פשוט בפסחי'. הקלור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער. וכן מלוגמא שנסרחה כך פשוט בתוספתא [פ"ג ה"ב]. ובירוש' מלוגמא שנתחמצה ואח"כ הסריחה זקוק לבער. התריאק שמערבים בה חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה אין צריך לבער מכ"ש [מ]מלוגמא שהסריחה אין זקוק לבער כך כת' רבינו האיי והרמב"ם כתב דבר שנתערב בו החמץ ואינו מאכל אדם כלל כגון התריאק וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא. בגדים שכבסו' בחלב חטה וכן ניירות שדבקום בחמץ וכן כל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בו משום בל יראה שאין צורת חמץ עומדת כך כתב הרמב"ם וכן העיד רבינו משולם על רבינו אליעזר הגדול שהיה הולך בבגדים מכובסים במים וקמח בפסח וכן נהג אחריו ר"י בר יהודה. ורבי' אב"ן כתב ספק בידי על הכרים ועל הכסתות שטחין אותם במי סובין אם צריך לבער ונר' דאין צריך דשם אוכל אין עליו ומאוס מאכילת הכלב ועוד דמיוחד לשכיבה ע"כ.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור אם אין שם כיוצא בו משערין אם שהה כדי הלוך מיל אסו' כך פשוט בפסחים.
<h2>דף מח:</h2>
שאור וכן סידוק ישרפו והאוכל סדוק חייב כרת שאור פטור ושאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וסדוק כל שנתערבו סדקיו זה בזה כך פשוט בפסחים וכן פי' הרא"ש דברי רי"ף. אבל מדברי רי"ף נראה דפסק כמ"ד דזה וזה כלומר בין שאור בין סדוק האוכלו חייב ויש מי שגורס דזה וזה פטור.
<h2>דף מט.</h2>
ההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו ולאכל סעוד' אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול ללכת לבערו ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו. להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומהמפולת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד על כמה הוא חוזר על כביצה כך פשוט. ויש מחלקת בגמ' רבי יהודה אומר סעודת אירוסין בלבד ורבי יוסי אומר סעודת אירוסין וסבלונות. והרב אלברצלוני ובעל העיטור פסקו כרבי יוסי.
